<h1>שו"ת הריב"ש סימן פ"ו</h1>
<h2>דף צג:</h2>
עוד שאלת מה שנוהגין שלא לאכול בשר שעמד שלשה ימים שלמים בלא מליחה, ואין מתירין אותו אלא לצלי. מאין יצא להם זה, כי לא נמצא לרמב"ם ז"ל. תשובה אמת הוא שלא נמצא בחבורי הראשונים ז"ל וגם לרשב"א ז"ל בחבוריו. אבל הרמנ"ע ז"ל [עיין תשב"ץ קטן סימן שמ"ב] כתב שכך נמצא בתשובת הגאונים ז"ל שאין דמה יוצא ע"י מליחה. וכתב אבל צלי אומר אני שהוא מותר. דדם האברים שלא פירש מותר, ואם יוצא ע"י האש נורא שאיב ליה ע"כ. וכ"כ בספר אורחות חיים. גם בספר יו"ד [טור סימן ס"ט] כתוב וז"ל, כתבו הגאונים בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה נתיבש דמו בתוכו ולא יצא עוד על ידי מליחה ואין לאוכלו מבושל ע"כ. ובברצלונה נהגו לאוסרה אפילו לצלי. והיא חומרא יתירה, ואפילו לאסרו לקדרה ע"י מליחה, דלא גרע מאומצא דאסמיק שהוא אדום ביותר ונכר שהדם נצבר בתוכו דאסיקנא בפ' גיד הנשה [צ"ג ע"ב] דחתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי, תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי. ומשמע אפילו בלא חתיכה ומליחה. ואותביה אגומרי דפליגי בה ר"א ורבינא אפסיקא הלכתא דמשאב שאיבי ליה ושרי. וכן בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה שאמרו בפ' כל הבשר [קי"ג ע"א] הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים לפי גרסת הרי"ף ז"ל דגריס מהו למיכל מיניה באומצא וסלקא בתיקו ולחומרא. משמע דדוקא באומצא דהיינו חי בלא מליחה. אבל בצלי, אי נמי לקדרה על ידי מליחה פשיטא דשרי, דנורא שאיב ליה ומלחא מפיק ליה. שאע"פ שאין כח במלח להוציא הדם הנבלע הבא ממקום אחר מוציא הוא את זה. ואע"פ שרש"י ז"ל ל"ג למיכל מיניה באומצא אלא סתמא מהו למיכל מיניה. ולפי גרסתו בכל ענין אסור בין לצלי בין לקדרה על ידי מליחה, כבר דחו דבריו המפרשים ז"ל, דאם איתא דאין לו תקנה כי היכי דאמר גוזל את הבריות, הוה ליה למימר מאכיל דם את הבריות דחמיר טפי. אלא ודאי לצלי ולקדרה שרי, ולאומצא בלחוד הוא דאסיר. ומשום אומצא בלחוד דלא שכיח לא הוה ליה למימר ומאכיל דם את הבריות. וכן אמרו בפרק הזרוע [קל"ג ע"א] גבי חוטין שבלחי שמותרין בין לצלי בין לקדרה על ידי חתיכה ומליחה. ובשר זה שנשתהה ג' ימים לא גרע מכל הני. אלא שראוי לחוש לצלי לדברי הגאונים ז"ל ואין לפרוץ בדבר. וכ"ש במקום שנהגו.
<h2>דף קיג.</h2>
עוד שאלת מה שנוהגין שלא לאכול בשר שעמד שלשה ימים שלמים בלא מליחה, ואין מתירין אותו אלא לצלי. מאין יצא להם זה, כי לא נמצא לרמב"ם ז"ל. תשובה אמת הוא שלא נמצא בחבורי הראשונים ז"ל וגם לרשב"א ז"ל בחבוריו. אבל הרמנ"ע ז"ל [עיין תשב"ץ קטן סימן שמ"ב] כתב שכך נמצא בתשובת הגאונים ז"ל שאין דמה יוצא ע"י מליחה. וכתב אבל צלי אומר אני שהוא מותר. דדם האברים שלא פירש מותר, ואם יוצא ע"י האש נורא שאיב ליה ע"כ. וכ"כ בספר אורחות חיים. גם בספר יו"ד [טור סימן ס"ט] כתוב וז"ל, כתבו הגאונים בשר ששהה ג' ימים מעת לעת בלא מליחה נתיבש דמו בתוכו ולא יצא עוד על ידי מליחה ואין לאוכלו מבושל ע"כ. ובברצלונה נהגו לאוסרה אפילו לצלי. והיא חומרא יתירה, ואפילו לאסרו לקדרה ע"י מליחה, דלא גרע מאומצא דאסמיק שהוא אדום ביותר ונכר שהדם נצבר בתוכו דאסיקנא בפ' גיד הנשה [צ"ג ע"ב] דחתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי, תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי. ומשמע אפילו בלא חתיכה ומליחה. ואותביה אגומרי דפליגי בה ר"א ורבינא אפסיקא הלכתא דמשאב שאיבי ליה ושרי. וכן בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה שאמרו בפ' כל הבשר [קי"ג ע"א] הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים לפי גרסת הרי"ף ז"ל דגריס מהו למיכל מיניה באומצא וסלקא בתיקו ולחומרא. משמע דדוקא באומצא דהיינו חי בלא מליחה. אבל בצלי, אי נמי לקדרה על ידי מליחה פשיטא דשרי, דנורא שאיב ליה ומלחא מפיק ליה. שאע"פ שאין כח במלח להוציא הדם הנבלע הבא ממקום אחר מוציא הוא את זה. ואע"פ שרש"י ז"ל ל"ג למיכל מיניה באומצא אלא סתמא מהו למיכל מיניה. ולפי גרסתו בכל ענין אסור בין לצלי בין לקדרה על ידי מליחה, כבר דחו דבריו המפרשים ז"ל, דאם איתא דאין לו תקנה כי היכי דאמר גוזל את הבריות, הוה ליה למימר מאכיל דם את הבריות דחמיר טפי. אלא ודאי לצלי ולקדרה שרי, ולאומצא בלחוד הוא דאסיר. ומשום אומצא בלחוד דלא שכיח לא הוה ליה למימר ומאכיל דם את הבריות. וכן אמרו בפרק הזרוע [קל"ג ע"א] גבי חוטין שבלחי שמותרין בין לצלי בין לקדרה על ידי חתיכה ומליחה. ובשר זה שנשתהה ג' ימים לא גרע מכל הני. אלא שראוי לחוש לצלי לדברי הגאונים ז"ל ואין לפרוץ בדבר. וכ"ש במקום שנהגו.
